Onlife: "הגיע הזמן למצוא תרופה למחלה שמייסרת נערות"

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email
ניצן ברנשטיין מספרת על הכאבים הנוראיים והתופעות הקשות שמלוות אותה בכל פעם שהיא מקבלת מחזור, ומתחננת שמישהו ירים את הכפפה ויסייע לרבות אחרות במצבה: "הנשים סביבכם שחולות באנדומטריוזיס נאלצות לעבור את הסבל הזה כל חודש, לפעמים מגילאי 9, 10, 11. זה נראה הגיוני?" (פברואר 2020)

לכתבה >>>

יום לפני בת המצווה שלי קיבלתי בפעם הראשונה את מה ש"איילת מקבלת" הכינה אותי היטב אליו, המחזור החודשי. אני זוכרת שאמא שלי התרגשה עד בכי וחיבקה אותי, מברכת את הפיכתי מילדה לאישה. אני זוכרת שכבר ידעתי איך לשים טמפון עוד לפני שניסיתי, כי קראתי את הספר הזה כל כך הרבה פעמים עד שהתחלתי לדקלם אותו לחברות שלי. אני זוכרת שבזכות הספר הבנתי בדיוק מה קורה לי בגוף, איך הרחם מרפדת את עצמה בדם לקראת תינוק או תינוקת, ואם הוא לא מגיע-היא מרוקנת את עצמה ומתכוננת לחודש הבא. ידעתי הכל, הגעתי הכי מוכנה בעולם, אבל לכאבים המפלחים, לסכין המלובנת שהסתובבה לי ברחם אחוזת טירוף אף אחד לא הכין אותי. לא הספרים, לא ההורים, לא המורים. אבל כך היה. בלי אזהרה, בלי הסברים.

בכל חודש – מוות איטי במיטה, ובין 6-8 נורופן ביום. בכל חודש בחודשו, 4-5 ימים של כאבים איומים, שאף אדם לא אמור לסבול, על אחת כמה וכמה ילדה בת 12.5. ובכל חודש – ההתעקשות להגיע לבית הספר למרות הכל. התעקשות שהביאה לכך שלא היה מישהו בשכבה שלא יכל לראות עליי שאני במחזור. פשוט כי היו צריכים לקלף אותי מהדשא בסוף ההפסקה או כי דחפתי מתחת לקפוצ'ון בקבוק חם שעשה לי כוויות. עברתי 14 שנים כאלו עד האבחנה. 168 וסתות מעוררות אימה עד האבחנה. לפעמים, עם הגלולות, זה הסתכם ב-2 נורופן ביום, זה היה במצב טוב. לפעמים, זה כאב כל כך עד שאירועים חברתיים שלמים נהרסו.

נערה מתפתלת מכאבי מחזור

היום אני בת 31, כמעט 20 שנה עברו מאז שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, ולאחר שנתיים של גלולות ברצף, נאלצתי לאפשר לגוף שלי לקבל מחזור, ואני מרגישה כמו ילדה בת 12 שוב. אותם כאבים חזקים כל כך עד שאני רועדת. אותן התכווצויות שאין שום סיכוי שהן חלשות יותר מצירי לידה מתקדמים. אותו גוף שמרגיש כמו שדה קרב. כמו מלחמת התשה.

אני חושבת על בת ה-12, 13 ו-14 שהייתי, שהגוף הקטן והרזה שלה סבל כאבים מטמטמים ואלימים כל כך מדי חודש לאורך שנים, ואף אחד לא חשב שיש פה משהו לא תקין. אני חושבת על הכסף שההורים שלי שילמו, ומשלמים עד היום, כדי לקחת אותי למטפלים משלימים שיפתרו את זה. אני חושבת על ההחמצות הרבות, הבדידות, הבושה, ה-"כולם יודעים שאני במחזור" כי כל כך כואב לי, ה-"עד כדי כך כואב? אצלי זה לא ככה אף פעם" מחברות שלי, ה-"ככה זה. יש כאלה שכואב להן יותר".

שתפי את התוכן אם אהבת:

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll Up