מאמר מתורגם חדש באתר : סקירה מקיפה על אנדומטריוזיס ב-New England Journal of Medicine

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email
סקירה מקיפה על אנדומטריוזיס מאחד הירחונים הרפואיים הנחשבים בעולם, בתרגומו של ד"ר אורי דיאור

תרגום: ד"ר אורי דיאור

תקציר
אנדומטריוזיס מוגדר כנוכחות של רקמת דמויית רירית רחם מחוץ לרחם. אולם, ההגדרה הזו לא משקפת את המורכבות הסימפטומטית, הפתוביולוגית, והרב מערכתית של המחלה (איור 1). האבחנה של אנדומטריוזיס  היא ע"י ראייה של נגעים בניתוח, עדיף בלפרוסקופיה. הטיפול כולל הסרה של הנגעים וטיפולים הורמונליים, שלעיתים קרובות קשורים עם תופעות לוואי ויעילות משתנה (חלקית). ההוצאה השנתית הלאומית ב2008 בארה"ב  שקשורה לאנדומטריוזיס היתה כ-4000 דולר לכל אישה חולה. סכום זה דומה להוצאה על מחלות כרוניות אחרות כגון סכרת סוג 2, מחלת קרוהן וארתריטיס ראומטית. עלויות הטיפול לשליטה בסימפטומים- שכוללים כאב אגני כרוני, כאבי וסת, כאב עמוק בקיום יחסים, כאב במתן שתן, כאב עם פעולות מעיים, חולשה ואי פוריות- גבוהים ביותר מאחר וסימפטומים אלו משפעים על הבריאות הפיזית, נפשית, מינית וסוציאלית, כמו גם על היצרנות.

למרות ההשפעה המשמעותית שיש לאנדומטריוזיס על חייהן של נשים, בני משפחותיהן ועל הכלכלה, המודעות הציבורית והמקצועית למחלה זו נותרת דלה. במאמר זה נדיין את האפידמיולוגיה והפתופיזיולוגיה (הסיבה למחלה, אד) של אנדומטריוזיס, כמו גם את האבחנה והטיפול, עם דגש על כיצד ההבנה של המקור הגנטי של המחלה יכולה לשפר את האבחנה והטיפול.

אפידמיולוגיה
שכיחות
ההערכה היא שאנדומטריוזיס פוגעת ב-10% מהנשים בגיל הפוריות, מה שאומר שכ-190 מיליון נשים ברחבי העולם לפי אוכלוסיית העולם ב-2017 סובלות מהמחלה. אולם, השכיחות האמיתית של אנדומטריוזיס לא ידועה מאחר ואבחנה ודאית מחייבת ראייה ניתוחית. המספרים משתנים בין אוכלוסיות שונות וגישות אבחנתיות שונות והשכיחות נעה מ2-11% בקרב נשים ללא סימפטומים, 5-50% בקרב נשים עם אי פוריות ו5-21% בקרב נשים שאושפזו בשל כאב אגני. בקרב מתגברות סימפטומטיות, השכיחות נעה מ49% לאלו עם כאב אגני כרוני ועד 75% לאלו עם כאב שלא מגיב לטיפול תרופתי.

ההבנה של מאפייני אוכלוסיה, ביטויי המחלה וגורמי הסיכון לה, מוגבלת למידע מנשים אצלן האבחנה ודאית. המספר והמאפיינים של מקרים לא מאובחנים אינו ידוע. ברגע שיהיה בידינו מידע אפידימיולוגי דפיניטיבי יותר ומידע קליני (למשל ע"י שימוש בעתיד של אמצעי אבחנה לא חודרניים), נוכל לדעת בודאות את מה שאנחנו כעת מאמינים בו לגבי אנדומטריוזיס. כיום, ההבנה שלנו מוטה ע"י גורמים שקשורים עם נגישות הטיפול ולכן איננו רואים את התמונה השלמה.

התבטאות, גורמי סיכון ומחלות נלוות
הביטויים של אנדומטריוזיס (איור 2) נעים מנגעים פריטונאליים שטחיים במספר צבעים, דרך ציסטיות בשחלות (אנדומטריומות) ועד נגעים עמוקים (נודולות) החודרים יותר מ5ממ לאברים חוץ אגניים (אנדומטריוזיס עמוק שלרוב מלווה בהצטלקויות והדבקויות) (איור 3)

לא קיימת התאמה בין אנדומטריוזיס חמור יותר לפי הדירוג המקובל של החברה האמריקאית לרפואת פוריות (דרגות 1-4, טבלה S1) לבין הסימפטומים, התגובה לטיפול או בפרוגנוזה. למרות שהמהלך הטבעי של אנדומטריוזיס אינו ידוע, תתי סוגים של נגעים יכולים להופיע לאורך החיים. אולם, אין עדויות חזקות התומכות בהתקדמות על פני זמן של נגעים אנדומטריוטיים מסוג אחד לאחר. בעבודות שהסתכלו על ניתוחים חוזרים ובהסתכלות על הדירוג האמריקאי, נגעים התקדמו ב-29%, עברו רגרסיה ב-42% ולא השתנו ב-29%. לא היתה התאמה בין חומרת הסימפטומים ושיעורי החזרה לפי שלב המחלה. מאחר ושיטות קלסיפיקציה ודירוג כשלו בקידום יצירת אלגוריתם קליני יעיל לקביעת סיכון לחזרה או פרוגנוזה, חוקרים מסויימים טוענים שההגדרה הסימפטומטולוגית צריכה לכלול את המונח "מתאים לאנדומטריוזיס" ("probable endometriosis").  השונות בסימפטומים  הינה גבוהה (איור 2). נשים עם שלב 1 של המחלה (שמוגדר ע"י מספר מוגבל של נגעים ומעט מאוד הידבקויות) יכולות לחוות כאבים חמורים, אי פוריות, או שניהם; לעומת זאת, נשים עם שלב 4 של המחלה (המוגדר ע"י כמות גדולה יותר של נגעים, אנדומטריומות, או שתיהן עם הידבקויות מפושטות, ראה טבלה S1) יכולות להיות ללא סימפטומים. כאב אגני יכולה להיות דלקתי, כמו גם נוירופתי (עצבי) והוא מאופיין בריגוש של מערכת העצבים המרכזית שיכולה לגרום לכאב קבוע גם לאחר שהנגעים האנדומטריוטיים הוצאו.

כאב אגני כרוני שלא מגיב לטיפולים קונבציונליים מתפתח בכ30% מהנשים עם אנדומטריוזיס. כשליש מהנשים החולות סובלות מאי פוריות (כפול מהשיעור בקרוב נשים ללא אנדומטריוזיס).

גורמי הסיכון המועטים הברורים מצביעים על חלונות קריטיים של חשיפה (איור 1). לדוגמא, חשיפה לחומר בשם דיאתילסילבטרול, משקל לידה נמוך וגיל צעיר בעת קבלת הוסת הראשונה, קשורים עם סיכון גבוה לתחלואה באנדומטריוזיס. גורמי סיכון מגיל ההתבגרות ועד הבגרות כוללים מחזור קצר (זמן קצר בין וסת אחת לשניה, אד), BMI נמוך, יחס נמוך של מותן/ירך ולידות מועטות. יש לנקוט משנה זהירות שכן לא ברור אם הגורמים הללו הם סיבות או תוצאות של אנדומטריוזיס, בייחוד לאור ההבנה הדלה שלנו על המקור וההתפתחות של המחלה וחוסר היכולת שלנו לאבחן אותה לפני פרוץ הסימפטומים.

לנשים עם אנדומטריוזיס יש שכיחות גבוהה יותר של מצבים נלווים אחרים (איור 2). קשר ברור הודגם בין אנדומטריוזיס והסיכון לשני תתי סוגים של סרטן שחלה (clear cell+endometrioid, סיכון פי 1.42). לממצא זה יש רלוונטיות קלינית מועטה במובנים של סיכון אבסולוטי לתחלואה בסרטן שחלה אורך החיים- 1.8% לנשים עם אנדומטריוזיס לעומת 1.3% באוכלוסיה הכללית. אולם,  הבנה טובה יותר יכולה להוביל לזיהוי של תתי סוגים של אנדומטריוזיס שקשורים עם סיכון מוגבר לתחלואה בסרטן שחלה. סיכון מוגבר למלנומה, לימפומה מסוג נון-הודג'קין וסרטני בלוטת תריס ורירית רחם גם נצפו במחקרים אך העדויות לגבי אלו פחות חד משמעיות.

אבחנה של מצבים גינקולוגיים נלווים כגון אדנומיוזיס ושרירנים רחמיים, כמו גם קשר עם סרטן רירית הרחם, יכולים להיות מושפעים על ידי הטיית אבחנה (נטייה לאבחון יתר ויותר בדיקות, אד). נוסף לכך, מטה-אנליזה (סוג המחקר החזק ביותר שסוקר מחקרים מרובים, אד) הראתה סיכון מוגבל למספר מחלות אוטו-אימוניות בקרב נשים עם אנדומטריוזיס, אולם, רוב העבודות שנסקרו היו באיכות לא מספקת. מחקרים עתידיים על מצבים נלווים צריכים לקחת בחשבון את התזמון של התחלת המחלה, הטיית אבחנה, גורמים מבלבלים שונים וגורמים פיזיולוגיים וצריכים לבדוק אם התחלואה הנלווית קשורה לטיפול במחלה ולא למחלה עצמה.

פתוגנזה ופתופיזיולוגיה (מדוע המחלה נוצרת, אד)

התפתחות של אנדומטריוזיס קשורה לאינטראקציה בין גורמים אנדוקריניים (הורמונליים), אימונולוגיים (מערכת החיסון), דלקתיים ותהליכי יצירת כלי דם (איור 4) שתוארו בהרחבה במאמר אחר שפורסם לאחרונה. השאלה האם הגורמים הללו עם סיבתיים או שנובעים מאותו גורם שגרם לאנדומטריוזיס נותרת ללא מענה.

ההשערה המקובלת היא שהמקור של נגעים אנדומטריוטיים היא וסת אחורית (הפוכה), מטפלזיה צלומית (הפיכה של תאים מהפריטונאום לתאים של רירית רחם, אד) ופיזור דרך כלי דם וכלי לימפה.
*וסת הפוכה מתייחסת לזרימה דרך החצוצרות של חלקיקים המכילים תאי רירית רחם חיים- לתוך חלל הפריטונאום (לתוך האגן). התאוריה של וסת הפוכה כמקור לאנדומטריוזיס נתמכת ע"י התצפית בה לנשים עם פער קצר יותר בין וסתות וחסימה בזרימה דרך הנרתיק (בשל מומים לדוגמא) יש שכיחות גבוהה יותר של אנדומטריוזיס, כמו גם ע"י מחקרים מעבדתיים שזיהו מוטציות בתאי אנדומטריוזיס שמתאימים לתאי רירית רחם מקוריים.
*דימום רחמי סביב הלידה (של התינוקת), המכיל תאי גזע של רירית רחם, יכולים להסביר את המצב הנדיר של אנדומטריוזיס בילדות לפני קבלת הוסת הראשונה.
*מטפלזיה צלומית- ההתמרה (שינוי) של התאים המצפים את הפריטונאום לתאים בלוטיים של רירית הרחם- הוצע כמנגנון בנשים עם מומים בצינורות המולריאניים (הצינורות מהן נוצרת מערכת המין הנקבית, אד).
*גרורות דרך מערכת הלימפה ודרך כלי הדם- מעבר של תאי רירית רחם דרך הלימפה וכלי הדם- הוצע כגורם מסביר נוסף לאנדומטריוזיס חוץ אגני.

מאחר ווסת הפוכה היא דבר מאוד שכיח גם בקרב נשים ללא אנדומטריוזיס, גורמים אחרים צריכים להיות קשורים ליכולת של תאי רירית הרחם להידבק למשטחים בפריטונאום, להתרבות ולהפוך לנגעי אנדומטריוזיס (איור 4). תאי גזע אנדומטריאליים וקבוצות של תאי גזע נמצאים בתאי רירית רחם ברחם. כשאלו נושרים ויוצאים דרך החצוצרות, הם משחקים תפקיד מרכזי ביצירת הנגעים. תאי התמך של תאי רירית הרחם בנשים עם אנדומטריוזיס מראים נטייה להידבקות כתוצאה משינוי בחלבון שנקרא אינטגרין ומתגובה דלקתית מקומית שמעודדת הידבקויות.

התרבות של תאים אנדומטריוטיים דורשת אסטרדיול (צורה של אסטרוגן, אד), שמתקבלת מהשחלות וגם מופרשת מקומית כתוצאה משרשרת תגובות מולקולריות (למתעניינות- פירוט על המולקולות הרלוונטיות במאמר עצמו, אד).

בנוסף, נגעים מאופיינים ב: ביטוי מוגבר של קולטן ביתא לאסטרוגן שבמחקרים על עכברים הראה שהוא מעודד גדילה של נגעים ע"י עיכוב של חלבון שגורם הרס תאים (מאחר והחלבון הזה מעוכב- התאים לא נהרסים, אד) ובכמות גבוהה של מולקולות בשם אינטרלוקינים שמעודדות יצירת הידבקויות.

ועוד, שרשרת תגובות הורמונליות (פירוט במאמר עצמו) גורם לשיבוש בתפקוד הפרוגסטרון הגורם לפגיעה בתהליך בו רירית הרחם עוברת דצידואליזציה- התהליך בו רירית הרחם מכינה עצמה להריון.

תאי אנדומטריוזיס מעוררים תגובה רקמתית חיסונית ודלקתית מקומית ע"י הפרשה של חלבונים שנקראים ציטוקינים, כמוקינים (נחשבים רעילים, אד) ופרוסטגלנדינים (חומרים מעוררי כאב, אד). בעוד שניתן לזהות פגיעה בתפקוד מערכת החיסון בנשים עם אנדומטריוזיס- לא ברור אם יש קשר סיבתי בין כך לאנדומטריוזיס. בעבודה שבדקה נוכחות של סמנים דלקתייים שנים לפני קבלת האבחנה של אנדומטריוזיס- זוהה שהסמן אינטרלוקין ביתא גבוה יותר מהנורמה. במאמר עצמו ניתן למצוא פירוט נוסף על חלבונים ומולקולות אחרות המעורבות בתהליך.

המיקרו-סביבה הפרו-דלקתית וההורמונלית המורכבת ברקמה המכילה נגעי אנדומטריוזיס מעודדת את הגדילה שלהם, יצירת כלי דם (מה שמאפשר להם להמשיך "לחיות", אד) וכן גירוי עצבי. תאי רירית רחם ותאי אנדומטריוזיס מכילים סיבי עצב שמגורים ע"י תגובה דלקתית. האותות של הגירוי העצבי המגיעים למוח יכולים להוביל לתגובתיות מוגברת של תאי עצב וליצירת תגובת כאב.

כמו בתסמונות כאב אחרות, המנגנון של הכאב "גדול" יותר מנוכחות הנגעים בלבד. כאב אגני בנשים עם אנדומטריוזיס קשור עם שינויים כימיים ותפקודיים במוח (בהשוואה לנשים ללא כאב). לנשים עם אנדומטריוזיס יש גם סיכון מוגבר לריגוש (ותחושת כאב, אד) מאברים אחרים בשל הצלבה של מסלולים עצביים- זה יכול להסביר את התופעה של הימשכות כאב גם לאחר הוצאת הנגעים בניתוח. הדמיון בין המנגנונים בתסמונות כאב שונות הוא תחום חשוב שיש לחקור אותו כדי לנסות למצוא טיפול יעודי ומדוייק ועל מנת למנוע כאב כרוני.

מאפיינים גנטיים
עבודות קודמות על גנטיקה ואנדומטריוזיס התמקדו בוריאציות גנטיות ועל שינויים גנטיים נרכשים.

גורמים מולדים
עבודות על תאומות העריכו שכ-50% מהסיכון ללקות באנדומטריוזיס קשור לגורמים גנטיים. שני איזורים בגנום זוהו כקשורים לסיכון ללקות באנדומטריוזיס אך עוצמת הסיגנל הגנטי לא מספקת כדי להסביר את הסיכון לאנדומטריוזיס במשפחה.
וריאנטיים גנטיים קשורים לכרבע מהסיכון לאנדומטריוזיס. עבודות רבות מצאו איזורים מסויימים בגנום הקשורים לסיכון ללקות באנדומטריוזיס (לפירוט ראו את המאמר עצמו). סה"כ, יש מקום לחשוב שיש בסיס גנטי לסימפטומי כאב בנשים עם אנדומטריוזיס. הגנים שקרובים לאיזורים החשודים בגנום קשורים לקשר בין תאים, יצירת כלי דם, דלקת ומסלולים הורמונליים.

גורמים סומטיים   (שעלולים להיות נרכשים, אד)
ישנו קשר ידוע בין אנדומטריוזיס ותתי סוגים מסויימים של סרטן השחלות. נבחנו שינויים גנטיים שאופייניים לשני המצבים והתקבלו תוצאות סותרות.

זיהוי הסיכון על בסיס שינויים גנטיים
המחקר בתחום זה אינו מתקדם כמו במצבים רפואיים אחרים כגון סכרת. באופן עקרוני, יתכן וניתן יהיה להגיע למצב בו ניתן לאפיין את רמת הסיכון לפי שינויים גנטיים אך המחקר לכך עדיין בראשיתו.

אבחנה של אנדומטריוזיס
עדיין קשה לאבחן אנדומטריוזיס. אין ביומרקרים (בדיקת דם) זמינים. זיהוי ויזואלי ואישור בפתולוגיה הוא ה-gold standard לאבחנה. הדמיה לא מאפשרת אבחנה של סוג האנדומטריוזיס השכיח ביותר: הפריטונאלי. אנדומטריומות שחלתיות ניתנות לאבחון בהדמיה עם רגישות וספציפיות גבוהים וכן אנדומטריוזיס עמוק יכול להיות מאובחן ע"י אלו המיומנים בכך. למרות שרוב המבוגרות מדווחות שהכאב התחיל כבר בנערותן, האבחנה מתאחרת רבות. נשים רואות בממוצע 7 רופאים לפני שמתקבלת האבחנה. הסימפטומים הרבים, שחלקם לא מקבלים את היחס והבירור המתאימים, גורמים בין היתר לדחייה באבחנה.

הטיפול
כשבוחרים בטיפול לאנדומטריוזיס, יש חשיבות עליונה לשקול את הסימפטומים העיקריים של המטופלת ואת העדפותיהן, את פרופיל תופעות הלוואי, הגיל וכן את המפושטות והמיקום של המחלה, טיפולים קודמים ועלויות. טיפול באנדומטריוזיס (בייחוד במקרים של מעורבות מעי, שלפוחית שתן, שופכנים או מבנים חוץ אגניים  ומקרים עם תסמונות כאב נוספות) מחייבים מומחיות רב תחומית. לכמחצית מהנשים עם אנדומטריוזיס יש חזרה של סימפטומים בתוך 5 שנים, ללא קשר לגישה הטיפולית.

הטיפול התרופתי
הטיפול ההורמונלי לכאב על רקע אנדומטריוזיס מתרכז בדיכוי כלל גופי או מקומי של אסטרוגן, עיכוב של גדילת תאים ודלקת או שניהם. גלולות, משולבות או עם פרוגסטרון בלבד, משמשות באופן נרחב כקו טיפולי רישון לדיסמנוראה (כאב וסתי, אד) או כאב אגני כרוני עם או בלי אבחנה משוערת של אנדומטריוזיס. טיפול יומי או זריקות פרוגסטרון יעילים אצל חלק מהנשים. טיפול באגוניסטים (כגון לוקרין, אד) הוא טיפול קו שני שמדכא באופן משמעותי את רמות האסטרוגן. תופעות לוואי דמויות מנופאוזה כולל אובדן עצם יכולות להיות מופחתות אם מוסיפים טיפול חליפי במינון נמוך של אסטרוגן. אלגוליקס, האנטגוניסט הראשון לטיפול בכאב אגני על רקע אנדומטריוזיס, זמין כעת גם. טיפול פומי באלגוליקס יכול לאפשר התאמת מינון אישית ומידע ראשוני מראה שיש צפיפות העצם תלויה במינון, בדומה לאגוניסטים (לוקרין). יש אנטגוניטסים נוספים שכעת בשלבי מחקר. יצור ארומטז מקומי (אנזים שגורם ליצור אסטרוגן, אד) ע"י תאים אנדומטריוטיים מסביר ומעודד את השימוש במעכבי ארומטאז (בארץ- פמרה, אד) לנשים עם עמידות לטיפול הורמונלי. אולם, טיפול ארוך טווח בתרופה זו הינו מוגבל בשל אובדן עצם, תופעות לוואי וזומוטוריות כגון גלי חום ושיעור גבבוה של הריונות מרובי עוברים.

טיפול נגד כאב יכול להיות מורכב משילוב של פראצטמול וNSAIDS (תרופות כגון נורופן ואדביל, אד). האיגוד הבינלאומי לכאב ממליץ שימוש באופיואידים רק באירועים קצרים של כאב חמור אך לא לניהול של כאב כרוני, באומרו ש: "טיפול בכאב כרוני צריך להתמקד בשיפור איכות החיים כולל טיפול אינטגרטיבי התנהגותי ופיזיקלי (פיזיותרפיה למשל) שמועדפים".

טיפול משלים
הפיזיולוגיה של כאב היא תהליך דינמי שמושפע מאינטראקציה מורכבת בין גורמים עצביים מעכבים וממריצים שמביאים לסיגנלים רבים מהאגן ומאברים חוץ אגניים. כאב מושפע גם מרגשות, הורמונים וגורמים פיסיים וסביבתיים. לכן, נשים עם כאב אגני כרוני צריכות לקבל טיפול מצוות רב תחומי שמורכב ממומחי כאב, מומחי פיזיותרפיה ופסיכולוגים, בנוסף לרופאי/ות נשים. הגישות הטיפוליות העכשויות נעות מטיפול תרופתי כולל טיפול נגד כאב, טיפול נגד חרדה וטיפול נגד דיכאון ועד מייצבי ממברנות, פיזיתרפיה אגנית וטיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT).

הטיפול הניתוחי
בנשים עם כאב שעמיד לטיפול ההורמונלי, יש לשקול טיפול ניתוחי. טיפול ניתוחי הוכח כמוריד את רמת הכאב בחלק אך לא בכל הנשים. המטרה של הטיפול הניתוחי היא הרס מוחלט או הסרה של כל הרקמה האנדומטריוטית ושל ההידבקויות ומידת ההצלחה בהשגת המטרה הזו תלויה מאוד בכישורים של המנתח. אולם, העדויות שתומכות בטיפול ניתוחי לאנדומטריוזיס שטחי להקלה על כאב הינן מעטות ושנויות במחלוקת.

כריתת רחם הינה שכיחה- כאב על רקע אנדומטריוזיס היא הגורם המוביל לכריתת רחם בנשים בגילאי 30-34. כריתות אלו מהוות 18% מכלל כריתות הרחם בארה"ב. אולם, כאב לאחר כריתת רחם שכיח פי 3 בנשים עם כאב טרום ניתוחי בהשוואה לאלו שלא היה להן כאב לפני הניתוח.

כ50-60% מהסיכון המוגבר למחלה לבבית בקרב נשים עם אנדומטריוזיס- מיוחס לשיעור הגבוה של מנופאוזה ניתוחית בנשים כאלו (מנופאוזה ניתוחית- כשהשחלות מוסרות או לא מתפקדות בשל ניתוח, אד).

להסרה של אנדומטריומות יש אפקט שלילי על הרזרבה השחלתית. לנשים שמעוניינות בפוריות יש לשקול את היתרונות של ניתוח מול החסרונות. למרות שטיפול ניתוחי של אנדומטריוזיס בנשים עם אי פוריות שלא מוסברת ע"י גורם אחר יכול לשפר את שיעור של הריון ספונטני, אין עדיין תשובה לשאלה אם ניתוח משפר את שיעורי ההריון עם טיפולי פוריות.

מחשבות לעתיד
הטיפול הניתוחי והתרופתי העכשווי לא מספיק יעילים לנשים רבות וכשהם יעילים הם לעיתים קשורים עם סיבוכים. בנוסף, טיפול הורמונלי לא יכול להינתן לנשים עם אנדומטריוזיס שמעוניינות להרות (כעת, אד). לכן, טיפולים לא הורמונליים נחוצים מאוד לשיפור תוצאות הטיפול. יש כרגע 15 מחקרים קליניים רשומים לטיפולים כאלו. שיפור ההבנה שלנו לגבי הפתוגנזה (המנגנון) של אנדומטריוזיס וזיהוי מדוייק של מה שקורה ברמת המאקרו והמיקרו נחוצים מאוד לשיפור הטיפול התרופתי.

בנוסף, שיפור ההבנה של הקשר בין אברים שונים ושל המנגנון שנקרא central sensitization  (ריגוש מרכזי של מערכת העצבים, אד) באנדומטריוזיס וכן ההבחנה הקלינית בין בין מאפייני הכאב השונים- יובילו לגישה של הבנה רחבה יותר של האפשרויות הטיפוליות. עיכוב של קולטני כאב הם דוגמא למה שבודקים כעת. טיפולים לא תרופתיים כגון דיקור ושימוש מקומי בבוטוקס יכולים להקל על המרכיב המוסקלוסקלטלי (שריר-עצם, אד) של הכאב האגני. שינויים תזונתיים יכולים להשפיע על הסימפטומים דרך מנגנון אנטי דלקתי ותמיכה במיקרוביום טוב יותר במעי. ולבסוף, מחקר של תסמונות כאב ובריאות הנפש חופפות יכולות גם לסייע לטיפול אינדיבידואלי. היתרונות והבטיחות של טיפולים חדשיים חייבים להיות מוכחים לפני שימוש. אין כיום שום מסמך מתוקף שבו ניתן לתעד סימפטומים או נגעים של אנדומטריוזיס. מידע מפורט לרוב נעדר מהרשומה הרפואית. התקדמות בטיפול באנדומטריוזיס צריכה לכלול זיהוי של תתי סוגים, פיתוח של אלגוריתמים אבחנתיים וטיפול מותאם אישית לשיפור הפרוגנוזה ושליטה מיטבית בסימפטומים- כל זה תלוי בסטנדטיזציה של מידע פנוטיפי (איך שהמחלה מתבטאת, אד) ושל איסוף דגימות ביולוגיות.

מטרות
לאור השכיחות הגבוהה של אנדומטריוזיס, האפקט המצטבר של המחלה על הבריאות ועל איכות החיים לכל אורך החיים ולאור העלויות הגבוהות- שיפור במודעות, חינוך ופעולות אקטיביות בנושא- היה צריך לקרות כבר מזמן. טיפול אישי ומרובד שימקסם את האפקט הטיפולי ויעודד ריפוי, כמו גם טיפול מניעתי- מחייבים חלוקה של אנדומטריוזיס לתתי סוגים. ביומרקרים (למשל בדיקות דם, אד) נדרשות בדחיפות, כמו גם גישות טיפוליות חדשות שמכוונות גם למנגנונים הפסיכולוגיים שקשורים להתפתחות וההתקדמות של אנדומרטיוזיס והתמדת הסימפטומים. התקדמות תושג רק ע"י מחקר משותף ורב תחומי, שמונע ע"י גופים שיתנו קדימות למימון מחקר לאנדומטריוזס כסוגיה משמעותית וחשובה של בריאות הציבור.

Zondervan, K. T., Phil, D., & Becker, C. M. MD, and Stacey A. Missmer (Doctoral dissertation, Sc. D.) Endometriosis, New England Journal of Medicine 382;13, 2020.‏

שתפי את התוכן אם אהבת:

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll Up