הם קוראים לזה "מחלה של נשים". היא נלחמת לשנות את ההגדרה

כתבתה של רייצ'ל גרוס, New York Times, מאי 2021. לכתבה המקורית >>>
תרגום: ניצן ברנשטיין

רוב המעבדות שמוקדשות למחלות נשים מלוות בסמלים ברורים מאוד של נשיות: ורד, צבעוני, צללית של שעון חול. לא המעבדה של לינדה גריפית. חבוי הרחק בבניין להנדסה ביולוגית, המרכז למחקר גינופתולוגי של MIT מסומן אך ורק באותיות CGR באדום ובשחור, האות G מעוצבת כחץ קמור המייצג יד של מהנדס.
"היינו צריכים משהו שלא כולו ורוד ופרחים", אמרה ד"ר גריפית, מנהלת המעבדה. "רצינו שהלוגו יבהיר: כאן עוסקים במחקר מדעי".

גריפית ייסדה את המעבדה ב-2009 במטרה לסייע לחוקרים לפתור את מחלת האנדומטריוזיס, מצב רפואי כרוני בו רקמה הדומה לזו המרפדת באופן נורמלי את פנים הרחם, גדלה מחוצה לו. המחלה פוגעת באחת מעשר נשים, וכן בגברים טרנסקסואלים ובא-בינאריים אשר מקבלים וסת. היא מתבטאת בכאב קיצוני, ובמקרים מסוימיים בקשיי פוריות.
למרות זאת, היא סובלת מבעיית מיתוג: היא נעלמת בתהום של "מחלות נשים" (מוזנחות), "מחלות שלא הורגות" (לא חשובות) ו"בעיות וסת" (טאבו). חוקרים קוראים לאנדומטריוזיס פעמים רבות "מצב שפיר", משמע-לא סרטני, אבל הגדרה שכזו, לשיטתה של גריפית, מפחיתה את חומרתה של מחלה נפוצה ומכאיבה.
משימתה היא לשנות את השיח, משיח על כאבים של נשים לשיח על ביו-מרקרים, גנטיקה ורשתות מולקולריות. "אני לא רוצה להפוך את המחלה לעניין של נשים", היא אמרה בראיון אחד לכתב עת של מהוסד היוקרתי MIT, "אני רוצה להפוך את המחלה לעניין של MIT".

ד"ר גריפית, 60, מתאימה באופן ייחודי לסייע ביצירת השינוי הזה. היא התחילה את הקריירה שלה בתחום הביו-הנדסה, מפסלת איברים כגון כבד ויוצרת עצמות "מאפס" ע"י הזרעת פיגומי פולימרים בתאים חיים. ב-1997 הייתה שותפה ליצירת יצור אייקוני שנודע בכינוי Earmouse (עכבר אוזן): סחוס שנלקח מברך של פרה הוזרק לפיגום בצורה של אוזן אנושית. האוזן גודלה על גב של עכבר.
עכשיו, היא מביאה את אותם כישורים כדי לשפר את ההבנה שיש לנו בנוגע לרחם. במעבדתה, היא החלה לגדל אורגניזמים רחמיים – טיפות זעירות בצורת כיפה אשר נוצרו מתוך תאי הרחם של חולות אנדומטריוזיס. אורגניזמים אלה הם כלים אידיאליים לבחינת טיפולים חדשים עבור המחלה: מבחינה ביולוגית הם קרובים יותר לתאי הרחם האנושיים מאשר אלו של עכברים (אשר אין להם וסת באופן טבעי). אלו מאפשרים לחוקרים גם לעקוב את המכשולים האתיים שעשויים לצוץ עם ניסויים קליניים בבני אדם.
"זה באמת הכוח שיש לזה". אומרת ד"ר גריפית. "אפשר לקחת חולות שאנו יודעים כיצד הן מגיבות או לא מגיבות לטיפולים שונים, ולהתחיל להשוות, לבחון ולפרק מדוע הדבר קורה".

המחקר שלה מדגיש עד כמה הרחם הוא איבר מופלא – ולא רק בזכות תפקידו הנודע – היריון. נקבות אנושיות, בניגוד לרוב היונקות, משילות את כל האנדומטריום שלהן – הרירית הפנימית של הרחם – אחת לחודש, ומצמיחות אותו בחזרה, בין אם ביצית מופרית משתרשת או לא. דינמי, חסון ויודע להמציא את עצמו מחדש – הרחם מציע חלון לכמה מהסודות הגדולים ביותר בעולם הביולוגיה: חידוש רקמות, איחוי פצעים ללא צלקות ותפקוד חיסוני. "האנדומטריום מתחדש באופן אינהרנטי", אומרת ד"ר גריפית. "כך שללמוד אותו, זה ללמוד על תהליך התחדשות הרקמות – ואיך לעיתים הוא משתבש".

עכשיו, עבודתה "מושכת את תשומת הלב של אלו שמעולם לא עבדו על או חשבו לעבוד על אנדומטריוזייס", אומרת ד"ר סטייסי מיסמר, ביולוגית של פריון באוניברסיטת מישיגן סטייט, ומנהלת שותפה של מרכז האנדומטריוזיס של בוסטון. באופן בסיסי, אומרת מיסמר, ד"ר גריפית יוצרת מסר: היי אתם, כל ה'ילדים המגניבים' בדיסציפלינות האחרות, זהו תחום מעניין מאוד לשאול בו שאלות".

שם לכאב

לפני שגריפית הפנתה את עבודתה המדעית על הרחם, היא בילתה שנים בניסיון לא לחשוב על הכאב שהוא גרם לה: במשך קרוב לשלושה עשורים רופאים זלזלו בתסמינים שלה – בחילות הופכות בטן, כאב אגני משתק ודימום בדרגה מדאיגה בכל חודש בזמן הוסת – כחלק טבעי מהיותה אישה.

היא גדלה כילדה חסרת פחד וחובבת טיפוס על עצים בואלדוסטה, ג'ורג'יה. בתיכון, היא תפרה את הבגדים של עצמה, הרוויחה חגורה שחורה בקראטה ותיקנה את הרדיאטור ברכב המשפחתי: "לא היה דבר שלא יכלנו לעשות, לא משנה אם היינו נקבות, זכרים, לא משנה מה", אמרה אחותה הצעירה. "היה לנו המון ביטחון, המון אהבה והמון חופש".
אבל כשגריפית הגיעה לגיל ההתבגרות, הגוף שלה החל להציב מגבלות. הוסת שלה הייתה כה מייסרת עד כי היא השאירה אותה מקופלת בתנוחת עובר למשך ימים. כשהייתה בת 12, גינקולוג רשם לה גלולות למניעת היריון, הצעה שערורייתית באותה תקופה. "בדרום ארה"ב באופן ספציפי, דבר כזה לא התקבל על הדעת", היא אמרה. אימה, חסרת רעיונות כיצד לסייע לה, נתנה לה לשתות ג'ין.

חוסר יכולתה לשלוט במה שקרה בתוך גופה הביא אותה להתמקד במה שכן יכלה לשלוט עליו: מתמטיקה, ולבנות דברים. היא הלכה לאוניברסיטת ג'ורג'יה טק על מלגה כדי ללמוד הנדסת כימיקלים, אבל מצאה את עצמה נכשלת במבחנים כשהייתה בזמן הוסת, והולכת למרפאה לקבל זריקות חודשיות של משככי כאבים אופיאטיים.
כשהתחילה לימודי תואר שני באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היא פיתחה משטר וסת מקיף: היא לבשה בגדים שחורים לגמרי, הכניסה שלושה טמפונים ברמת ספיגה סופר-פלוס ולקחה עד 30 כדורי אדוויל ביום. אבל הכאב שלה המשיך להחמיר. כשהיא התייעצה עם רופא, הוא נתן מבט אחר במעיל העור השחור שלה, התספורת הגברית והאופנוע הכבד ואבחן אותה כ"מתנגדת לנשיותה".

האבחנה האמיתית שלה הגיעה במקרה. בנובמבר 1988, קצת אחרי שהחלה את הפוסט דוקטורט שלה ב-MIT, היא התאשפזה בבית החולים "בריגהאם" לנשים בבוסטון כדי לנקז ציסטה קטנה על שחלתה השמאלית. היא התעוררה בבוקר למחרת ומצאה שורה של פלסטרים לאורך הבטן שלה, מחזיקים יחד תפר של 6 אינץ'. הרופא שלה אמר לה שיש לה מחלה שנקראת אנדומטריוזיס, אשר "התיכה" את איברי האגן שלה יחד באמצעות רקמה דביקה שדומה לרקמת רירית הרחם שלה. הרקמה הזו הגיבה לשינויים ההורמונליים המחזוריים שלה, התנפחה, השילה וניסתה לדמם. זה היה המקור לכאב שלה.
המנתחים צרבו או קילפו כמה שהצליחו להוריד מהריקמה, לא היה הרבה מעבר שיכלו לעשות. ב-1940, הגינקולוג שנתן למחלת האנדוטמריוזיס את שמה, ד"ר ג'ון סימפסון, קבע שהמחלה "פתיינית, מתעתעת וחמקמקה". חצי מאה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. עדיין לא נמצאה תרופה, וחוקרים עדיין לא יודעים בדיוק כיצד המחלה מתפתחת.
בכל זאת, ד"ר גריפית התייחסה לאבחנה כאל חדשות טובות. "זה שהיה מישהו שיכל לומר לי מה לא בסדר היה הקלה עצומה", אמרה.

הגינקולוג שלה הציע שתי אפשרויות: היא יכולה לקחת דנזול, טיפול של דיכוי הורמונלי שיכול לעצור את התפתחות המחלה אבל גם ישלח את גופה למצב דמוי גיל המעבר, או שהיא יכולה להיכנס להיריון: המלצה רווחת לחולות אנדומטריוזיס בשנות ה-80, שאינה נדירה גם היום.
ההצדקה הרפואית – שמאז התעוררו לגביה ספקות – היא שדרך עצירת הוסת באופן זמני, ההיריון יכול להפחית תסמינים ולהאט או להפוך את התפתחותם של הנגעים. "זה כמעט ונחשב כהטבה של שניים במחיר אחד", אומרת ד"ר אליזבת סטוארט, אשר ביצעה את הניתוח הראשון של ד"ר גריפית. "זה ברור כי הייתה קיימת מידה מסוימת של סקסיזם בגישה לטיפול באנדומטריוזיס באותה תקופה. אני חושבת שחלק מהבעיה קיימת עד היום".

ד"ר גריפית זוכרת שבעלה דאז ענה עבורה: נעשה ילד. היא דווקא בחרה בדנזול. שמונה שנים לאחר מכן, היא גם התגרשה מהבעל. במהרה היא התקדמה בתחום של הנדסה ביולוגית, מפתחת טכנולוגיות תלת מימדיות להדפסת איברים, מגדלת אוזניים אנושיות מלאכותיות על גבם של עכברים. היא הייתה אדריכלית; המדיום שלה היה אבני הבניין של החיים. אבל אף פעם לא עלה בדעתה לנסות לפתוח את המחלה של עצמה. "מבחינה פסיכולוגית, זה לא היה משהו שרציתי לחשוב עליו", אמרה. "רק רציתי להעמיד פנים שזה לא קורה".

עניין של נשים ששווה לעשותו

נקודת המפנה הגיעה ב-2007, כאשר חברת חבר הנאמנים של MIT, סוזן וייטהאד, ביקשה ממנה לדבר בפאנל בנוגע לנשים במדע והנדסה ולספר כיצד עבודתה על הנדסת רקמות יכולה לסייע לנשים. ד"ר גריפית התרגזה. "עבדתי על כל הדברים שגברים עבדו עליהם. אף פעם לא עלה בדעתי לעבוד על 'ענייני נשים'". אבל וייטהאד הייתה חברתה, אז היא הסכימה.
לקראת סיום האירוע הופנתה שאלה אל גריפית: "איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?". משהו התקומם בקרבה. היא בדיוק החלימה מהניתוח השמיני לטיפול באדומטריוזיס, ובמקביל סייעה לאחייניתה בת ה-16, קייטלין, לקבל אבחנה בעצמה לאחר שנים בהם רופאים טענו שהתסמינים שלה נובעים ממתח. הצפייה בקייטלין עוברת את אותו הסבל שהיא עברה "גרמה ללאבה לצאת מהראש שלי", אמרה ד"ר גריפית לאחרונה. "יש לי מחלה כרונית בשם אנדומטריוזיס", היא פלטה מול קהל הצופים בפאנל, וציינה את אחייניתה. "אין טיפול טוב יותר עבורה, נערה שצעירה ממני ב-30 שנה, מזה שהיה לי כשאני הייתי בת 16. אם לא תהיה פריצת דרך משמעמותית בטיפול בקרוב, זה איפה שאהיה גם עוד עשר שנים", אמרה. "אולי זה ייפתר, אבל אני לא חושבת".
הקהל פרץ במחיאות כפיים.

ד"ר גריפית חישבה מחדש את המטרות שלה. מה שנוגע לכבד ועצמות – "כל כך הרבה אנשים אחרים יכולים לעשות", היא חשבה. "אבל יש דבר שרק אני יכולה לעשות". היא זכתה לאחרונה במלגת מק'ארתור לגאונים, אשר הגיעה עם פרס של 500,000 דולרים עבור כל פרוייקט מחקרי באשר הוא.
ב-2009, היא השתמשה בכספי הפרס כדי לפתוח את ה"מרכז לחקר גינפתולוגי", מעבדת ההנדסה היחידה בכל ארה"ב המתמקדת באנדומטריוזיס (באוקטובר 2020, התקציב הפדרלי לאנדומטריוזיס הוכפל מ-13 מיליון בשנה ל-26 מיליון, זאת לאחר שנציגת הקונגרס, אבי פינקויר בת ה-32, שיתפה במסע האנדומטריוזיס האישי שלה במליאת בית הנבחרים).
באירוע ההשקעה של המעבדה, פדמה לקשמי, המנחה של טופ שף והמייסדת השותפה של קרן האנדומטריוזיס האמריקאית, ביכתה את המחסור במחקר הנוגע למחלה כה הרסנית. "אני חייבת לומר שאני המומה שזו המעבדה הראשונה מסוגה באמריקה", היא אמרה. "אלה חדשות רעות ביותר מצד אחד, העובדה שהיא הראשונה שעושה זאת. מצד שני, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. תודה לאל על ד"ר לינדה גריפית".

חלון לתוך הרחם

דמיינו את הרחם כתפוז, שקליפתו הפנימית מוכנה בכל חודש להפוך למצע לעובר. בכל חודש, בעקבות הירידה החדה ברמות הפרוגסטרון, הקליפה-רקמה נושרת לה ולאחר מכן גדלה מחדש, שלמה, עם כלי דם עדינים ומפותלים. תהליך זה חוזר על עצמך ללא צלקות או זכר לפציעה, שוב ושוב, כ-500 פעם בחייה של אישה. "העובדה שהגוף יכול להוציא זאת לפועל היא יוצאת מן הכלל", אומרת ד"ר הילארי ריצ'לי, ביולוגית של הפריון באוניברסיטת אדינבורו – ועדיין, לא מובנת היטב. אבל הדינמיות המופלאה הזו, טוענים כמה חוקרים, היא חרב פיפיות. "משהו קטן יוצא מאיזון, וזהו", אומרת ד"ר גריפית.

המודלים של גריפית מציעים הצצה לתוך מה שקורה כאשר התהליך משתבש – לדוגמא, כאשר הרקמה המתחדשת הזאת משתרשת במקומות בהן היא לא אמורה להיות. המקטעים של הרקמה המהונדסת שלה מאפשרים לחוקרים לדמות את הגדילה של נגעי האנדומטריוזיס, ולנתח באופן מערכתי את התפקיד של תאי חיסון, דלקתיות והורמונים בתהליך המחלה.
"אתה בעצם רואה בשלושה מימדים מה קורה בתוך הרחם ובתוך יצירת הבלוטות והעצבים", אומר מומחה האנדומטריוזיס ד"ר קית אייזקסון, מנהל-שותף במעבדתה. "זה מרגש ביותר" (ד"ר אייזקסון, אשר משמש כמנתח האנדומטריוזיס של ד"ר גריפית' מאשר שנת 2000, מספק למעבדה את תאי האנדומטריוזיס של החולות).

עם הרקע שלה בהנדסת מערכות, ד"ר גריפית רואה את הרחם לא רק כאי, אלא כאיבר אשר מתקשר באופן אינטימי עם כל מה שנמצא סביבו. כדי ללכוד את האינטראקציות המערכתיות האלו, הצוות שלה מחבר את המודלים שלה לאיברים אחרים כגון מוח עצם, מעיים וכבד, ומקווה שיום אחד יוכל לזרוע אותם עם כלי דם, תאי עצב ותאי מערכת החיסון.
התובנות ממחקר זה גדולות יותר מתפקידו של הרחם בלבד. לדוגמא, מסתורין מתמשך הקשור לאנדומטריוזיס הוא כיצד נגעי המחלה יכולים להופיע במקומות מרוחקים מאוד מהאגן – כמו הריאות, העיניים, עמוד השדרה ואפילו המוח. ד"ר יו טיילור, מנהל המחלקה לגינקולוגיה, מיילדות ופריון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ייל, חוקר האם תאי גזע, אשר נמצאים בשפע ברקמת רירית הרחם, תורמים באופן כלשהו לתהליך ע"י "שיטוט" ברחבי הגוף. מכיוון שתאי גזע רחמיים הם נגישים באופן יחסי, גם בהם יכולה להיות תועלת בחקר חידוש הרקמות. ד"ר טיילור הראתה כי בדומה לתאי גזע אחרים, ניתן לגדל אותם במבחנה ולהפוך אותם לנוירונים חדשים ולתאים מייצרי-אינסולין, וכך לטפל במחלות דוגמת פרקינסון וסוכרת.

תחום נוסף הבשל לשיפור הוא האבחון. אחד האספקטים המתסכלים ביותר של אנדומטריוזיס הוא שנשים לרוב מחכות בין 7-10 שנים ואף יותר כדי לקבל אבחנה, תהליך שמצריך ניתוח פולשני. כעת, חוקרים מפתחים בדיקה פשוטה כדי לסקור מרקרים גנטיים לאנדוטמריוזיס בתוך הדימום הוסתי, ולהחזיר באמצעות כך אבחנה כמעט מיידית.
רק כמה מיליליטרים של דם וסת הנאסף ע"י ספוג מספק עושר של מרקרים המצביעים על חולי ובריאות, אומרת כריסטיאן מץ, אימונולוגית במוסדות פיינשטיין לחקר רפואי של נורת'וול הלת', אשר מפתחת את הבדיקה יחד עם פיטר גרגרסן, גנטיקאי. מלבד אנדומטריוזיס, הבדיקה תוכל לסייע לרופאים לזהות דלקת אגנית, אי פריון, שרירנים, רעלנים סביבתיים ואבחון מוקדם של סרטן.
"היינו די מופתעים שהתחום הזה הוזנח כמשאב טבעי", אמרה ד"ר מס. הם גילו מדוע בהקדם. ב-2018, ד"ר מץ ביקשה מגינקולוגים להציע לחולות שלהן לאסוף דגימות של דם הוסת עבור המחקר, אך "חלק מהרופאים טענו שאנחנו משוגעים לחלוטין", היא נזכרת. אחרים, הוסיפה, "בחיים לא שמעו על גביעוניות, מה שהיה, אם אפשר לומר… מאכזב". הם החלו לפנות לחולות באופן ישיר לבקשת דגימות, וכך גייסו 1,100 חולות למחקר.
עולה השאלה המתבקשת, מדוע חוקרים לא התמקדו עד כה בחקר הרחם. ביו-מהנדסים באופן ספציפי תמיד התעניינו ברקמות שיודעות להתחדש ולהירפא באופן עצמוני. "ולמרות כך, כמה עשורים לקח לחוקרים לזהות שאחת הרקמות הכי מתחדשות שקיימות נמצאות בתוך הרחם?" שואלת קתרין קלנסי, אנתרופולוגית של ביולוגיה החוקרת את נושא הרבייה באוניברסיטת אילינוי.  הסיבה, לשיטתה, פשוטה מאוד: "לאף אחד מהחוקרים האלו אין רחם".

לקחים מסרטן

שלושה פסלי אבן יוצרים קשת מעל לדלת הכניסה של מטבחה של ד"ר גריפית בעיר קיימברידג' במסצ'וסטס. הם היו מתנה מאמה, זיכרון לשלושת העוברים שהיא ובעלה הנוכחי, דאג לופנבורגר, ביולוג מערכתי עמו היא גם חולקת מעבדה ב-MIT, יצרו ב-1997 דרך הפריה חוץ גופית. מחלת האנדומטריוזיס מנעה מהעוברים להשתרש.
היא נאחזה בחלום הבאת הילדים בעולם, אבל ב-2001, קצת אחרי יום ההולדת ה-40 שלה, הכאב בבטנה נהיה בלתי נסבל. ב-11 בספטמבר, כשמגדלי התאומים נפלו, היא הובהלה לבית החולים בערפל של משככי כאבים ועברה כריתת רחם עם ד"ר אייזקסון (כאב של אנדומטריויס הוא אחד הסיבות הנפוצות לכריתות רחם בנשים אמריקאיות בגילאי ה-30 לחייהן). "לא הייתה שום החלטה", נזכרת ד"ר גריפין. "זה היה כריתת רחם או מוות".
אבל אפילו לאחר מכן, המחלה חזרה, פעמיים. יתרה מכך, ב-2009, קצת אחרי שהיא פנתה להתחיל לחקור אנדומטריוזיס, היא נתקלה באתגר חדש: סרטן.

ד"ר גריפית אוהבת לומר שבהשוואה לאנדומטריוזיס, סרטן שד בדרגה 2 היה כמו הליכה בפארק. "לא הליכה ביום יפהפה, יותר כמו הליכה בפארק ביום סוער", היא מוסיפה. "אבל זה היה, כאילו… אנשים הבינו". קולגות כתבו לה כרטיסי ברכה, שלחו לה אוכל, הביעו תנחומים. הדיקן הציע לה סמסטר שבתון. ד"ר גריפית למדה במהרה שהדרך בה סרטן השד חולק לקטגוריות הייתה מתקדמת הרבה יותר מהחלוקה של אנדומטריוזיס. רופאים השתמשו בבדיקות מולקולריות כדי לחלק חולים לתת סוגים, אשר הכתיבו את הטיפול המותאם אשר קיבלו. עם אנדומטריוזיס "אין חלוקה שכזו", היא אומרת. "זה היה דבר ענק בשבילי, שהביא להבנה בהירה מאוד".

ד"ר גריפית ידעה שהמחלה שלה, בדומה לסרטן, היא לא מחלה אחת אלא מחלות רבות, כמו מדוזה עם מגוון זרועות מתנפנפות. היא התחילה לדבר עם ד"ר לופנבורגר, אשר חקר את סרטן השד כעשור, על הדרכים בהם לניתן לנקוט בגישה דומה לאפיון וחלוקה של חולות אנדומטריוזיס. יחד, הם זיההו רשתות של מרקרים דלקתיים אשר נוטים להיות קשורים לביטויים כואבים יותר של המחלה ולאי פריון, ופרסמו את הממצאים שלהן בכתב העת Science Translational Medicines ב-2014. העבודה צוטטה כצעד הראשון לכיוון יצירת תת סוגים של המחלה. "זה היה באמת שנינו יחד, בגלל שזה היה החזון שלו של ביולוגיה מערכתית, בחיבור של הקשר הפרקטי שלי לקליניקה", אמר ד"ר גריפית.

בשנה שלאחר מכן, היא ערכה ישיבות מעבדה ממיטתה בבית החולים, בין לבין סשנים של כימותרפיה. "הפכנו את פגישות המעבדה שלנו, פשוטו כמשמעו", אומרת ד"ר ניקול דויל, עמיתה של ד"ר גריפית ופוסט דוקטורנטית במעבדתה. "הופענו לטיפולי הכימו' ופשוט ישבנו איתה שם. האבחנה החדשה בסרטן הייתה צריכה להשתלב בתוך חייה, ולא להיפך".
לאורך טיפול הכימו' ד"ר גריפית נראתה כמי שאף פעם לא מוותרת על החיוביות. כשהיא גילחה את שערות ראשה, היא ערכה מסיבת מעבדה. אבל ד"ר לופנבורגר מצא את הצפייה באשתו מתמודדת עם אתגר חדש כמייסרת, אחרי שנלחמה באתגר הישן לאורך כלכך הרבה שנים.
כשזה נוגע לסרטן, "ראיתי את זה כדבר נורא", הוא אמר פעם בארוחת ערב בביתם. ד"ר גריפית ראתה זאת אחרת: היא לקחה קללה והפכה אותה למתנה.  "זה היה דבר נורא", היא מודה "אבל זה היה דבר טוב, מבחינה מדעית".