אורית קוטלר:
"אתמול הרציתי בפני צוות מלר״ד בילינסון על אנדומטריוזיס, במסגרת פרוייקט ההרצאות בחדרי מיון של העמותה.
ישבתי בחדר הישיבות, מסביבי רופאים, רופאות ואחיות בסקראבס וחלוקים לבנים.אני בחולצת עמותת קהילת אנדומטריוזיס הצהובה הבוהקת, מספרת להם מה זה להיות חולת אנדומטריוזיס, מה עברתי במהלך השנים עד לקבלת האבחון. מספרת להם מה אחיותי למחלה חוות, איך מרגישים הכאבים ועד כמה זה שקוף. מספרת להם שכשאנחנו מגיעות אליהם בהתקף יש סיכוי גדול שהם לא ימצאו שום דבר, שתהיה להם חולה שמאוד מאוד כואבת ואין שום ראיה מבחוץ או מבפנים לזה שכואב לה. יהיו הרבה מקרים שתגענה נשים ונערות שאפילו הן לא יודעות למה כואב להן ככה.
בסוף ההרצאה סיפרתי להם סוד: הם לא יוכלו לרפא את זה ולפתור את זה. מה שהם יוכלו לעשות זה להקשיב לסיפור של האישה /נערה הזו, לעבור איתה על ההיסטוריה הרפואית שלה, לשאול אותה שאלות מכוונות סביב התסמינים שלה להכיר בכאב שלה. ואם הם לא מוצאים שום דבר – שיעזרו לה עם הכאב וידעו להפנות אותה למומחה אנדומטריוזיס.
אני רוצה להודות לעמותת אנדומטריוזיס ישראל, ובפרט לאביבית זהבי בינשטוק ואנה אמיר שמרכזות את הפרויקט, על ההזדמנות לקחת חלק. לד״ר לי כהן שארגנה את החיבור, ולד״ר משה משולם מנהל מרפאת אנדומטריוזיס בבלינסון שלקח חלק ותמך עם ההסברים המקצועיים. והכי חשוב: לצוות מלר״ד בלינסון על הנכונות להקשיב, לשאול ולהבין.
אם מישהו היה מצלם אותי מהצד, הייתי נראה כמו נקודת אור צהובה. נקודת שמש שמאירה וזוהרת כדי להראות להם את הדרך". 
