"בפעם הראשונה שקיבלתי וסת המשפחה שלי בדיוק עברה לבית חדש… כל המשפחה שיפצה אותו יחד. אמא שלי חייבה אותי לעזור – סחבתי דליי מים וניקיתי את הבית במטאטא ענק. היא האמינה שפעילות גופנית תסייע לכאבי המחזור שלי. אבל כשקילפתי טפטים מהקיר, רציתי לצנוח יחד איתם. בזמן שדיממתי, הזעתי ורעדתי, משהו פילס דרך בתוך הגוף שלי. הרגשתי, וצדקתי, שאני משאירה את החיים הנורמליים מאחוריי. שאר המשפחה שלי כיכבה לה בפרסומת "עשה זאת בעצמך", בזמן שאני החלקתי הרחק מהם אל תוך סרט אימה.
לאמא שלי לא הייתה דרך לדעת שמשהו לא בסדר. הייתי פשוט ילדה שברירית בת 11, שפוגשת לראשונה את הלם הנשיות. אנשים דיברו אז – ועדיין – על סף כאב נמוך. לא רציתי שיחשבו שגם אני כזו".
בספטמבר 2022 הלכה לעולמה בגיל 70 הילרי מנטל, אחת מהסופרים הבריטיים הגדולים של העשורים האחרונים, והאישה היחידה שזכתה פעמיים בפרס בוקר היוקרתי. לצד הצלחתה כסופרת, מנטל הייתה לוחמת אנדומטריוזיס שנלחמה בעוז, ושהמשיכה ליצור יופי והשראה לאורך כל הדרך למרות חומרת מחלתה.
מנטל נולדה בדורסופ שבצפון אנגליה. כבר בילדותה נמשכה לעולם הספרות, ובגיל 10 כבר קיבלה את כתבי שיקספייר המלאים כדי "שתהיה בשקט". היא סבלה מבעיות בריאותיות מאז שקיבלה וסת, ורופא המשפחה שלה אף כינה אותה בלעג "Miss never-well". לאחר שנים של סבל, היא החלה לקחת גלולות בגיל 18. אמנם כאבי המחזור השתפרו מעט, אבל תסמינים אחרים צצו או החמירו – הקאות, בחילות, תשישות, דימומים קשים וכאבים ברגליים. לפעמים היא אף התקשתה לעמוד או ללכת. התסמינים המשיכו לאורך כל החודש, אבל אף רופא לא עשה את החיבור, ובעייתה נותרה ללא שם.
בגיל 19 התחתנה מנטל עם ג'רלד, גיאולוג, וחלה ללמוד משפטים באוניברסיטת שפילד. התסמינים שלה המשיכו להחריף, והיא הלכה לרופאים רבים לנסות לקבל תשובות. במקום אבחנה הולמת, שורה של רופאים אבחנו אותה עם דיכאון. רופא אחד הגדיל לעשות ואמר שהכל נובע ממתח בגלל "שאפתנות יתר". אחר המליץ לה להפסיק לכתוב, בטענה כי "הסיפורים שלה הם עדות אפלה לחוסר שפיותה". במשך שנים הומלץ לה על תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון ובשלב מסויים אף רשמו לה כדורים אנטי-פסיכוטיים, למרות שמעולם לא סבלה מפסיכוזה. תופעת הלוואי של אחד מהם הייתה דווקא התפתחות של פסיכוזה, תופעה אותה מנטל כינתה "הדבר הכי גרוע שעברתי מעולם" ו"זה כאילו כל נים בקיום שלך נשלט ע"י חרדה". כשעזבה את האוניברסיטה, הפסיקה את הכדורים והפסיכוזה חלפה.
מנטל לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך לממן את לימודיה, והפכה במקום זאת למורה. היא עברה עם בעלה לבוצוואנה, אפריקה, עבור עבודתו. יום אחד, החליטה לחקור קצת את התסמינים שלה בספריית האוניברסיטה. לאחר שראתה עשרות רופאים בריטיים שזלזלו בתסמיניה ואבחנו אותה כסובלת מפסיכוזה, מנטל אבחנה את עצמה עם אנדומטריוזיס באיחור של 16 שנים. כן, דרך ספר רפואי שמצאה במקרה בבוצוואנה.
כמה חודשים לאחר מכן עברה מנטל ניתוח לטיפול באנדומטריוזיס וסוף סוף קיבלה אבחנה רשמית. מצבה היה כה חמור עד כי היא איבדה חלק מהשלפוחית והמעיים שלה, והשחלות והרחם שלה נכרתו. בגיל 27, עקב האיחור עצום באבחון, מנטל התעוררה מהניתוח כשהיא עקרה, בגיל המעבר וללא חלק מאיבריה הפנימיים.
לרוע המזל, הניתוח לא סייע למנטל להיפטר מהכאב המוכר. מחלתה הייתה כלכך משתקת שהיא לא יכלה להחזיק עבודה רגילה, ולכן התמקדה בכתיבה. "מחלת האנדומטריוזיס צמצמה את החיים שלי באופן משמעותי", היא אמרה. "והיא צמצמה אותם לכתיבה". היא המשיכה לסבול מתסמינים קשים ולנסות טיפולים שונים – בין אם הורמונים ובין אם סטרואידים – אשר החמירו את מצבה והביאו לתופעות נוספות (השמנה משמעותית, מיגרנות קשות, נשירת שיער, אובדן שמיעה זמני וכו').
אבל למרות כל האתגרים האלו, מנטל כתבה וכתבה – משתמשת בכאב המחלה ובכאב של ילדותה הקשה כדי ליצור יצירות ספרותיות מופלאות.
היא פרסמה את ספרה הראשון ב-1985, אבל היצירה שקנתה לה תהילה עולמית יצאה לאור רק כשהייתה בשנות ה-50 לחייה – טרילוגיית תומאס קרומוול, אשר תורגמה ל41 שפות ונמכרה במעל 5 מיליון עותקים ברחבי העולם. מנטל הוכרה כבעלת תואר אצולה מהאימפריה הבריטית, עיבדה את ספריה למחזות וזכתה בעשרות פרסים.
מנטל הלכה לעולמה "בפתאומיות אך בשלווה", מסיבה לא ידועה. היא דיברה על אנדומטריוזיס בכנות ובאומץ כל חייה, ואף תמכה בעמותת SHE לחולות אנדומטריוזיס בבריטניה. היא ובעלה (ממנו התגרשה בעקבות המחלה ונישאה לו מחדש לאחר שנתיים) נשארו ביחד עד מותה. מעולם לא היו להם ילדים. "אין לי משפחה, אין לי סיכוי להביא ילדים", אמרה בראיון, "אבל ניסיתי להפוך את החיים שלי למלאים ככל האפשר".
ואכן, את החיים שלה היא הפכה למשמעותיים כנגד כל הסיכויים – למרות שנים של התעלמות ורשלנות רפואית חמורה, למרות התמודדויות יומיומית עם תסמינים משתקים. גם היא, כמו רבות כלכך מאיתנו, ראויה להתנצלות ממערכת הבריאות על היסטוריה ממושכת של דעות קדומות, אפליה ממסדית וזלזול – שהביאו לכך שבכל רחבי העולם המחלה עדיין מאובחנת באיחור של 8-12 שנים תמימות.
"מה שנראה חשוב במיוחד לכל מי שסובלת מהמחלה הוא להיות מיודעת ופעילה במהלך הטיפול שלה". אמרה. "אולי לא יאהבו את מה שאני אומרת, אבל אני חושבת שזה לא משנה אם האישה הולכת ליוגה, רייקי או ריקוד על גחלים לוהטות בירח מלא – מה שמשפר את מצבה הוא הרגע בו היא מתחילה לקחת בעלות על הריפוי שלה".
זוכרות אותך בגאווה, הילרי מנטל. נמשיך לפעול מדי יום כדי שמקרים כמו שלך יהיו נחלת העבר, וכדי שלכל אחת תהיה את האפשרות לקחת בעלות על הריפוי שלה.
קרדיט תמונה: פייסבוק
