יסכה יהודה, על החוויה שלה כתלמידה בבית ספר, המתמודדת עם אנדומטריוזיס:
ילדה אישה.
כיתה ג', שם הכל התחיל
אשפוז ראשון, מגיעה לבית חולים עם דובי ענקי וורוד, ילדה.
כיתה ד', מקבלת ווסת, גדלה, הופכת לנערה, אבל ילדה.
כיתה ה' התחילו החיסורים, וזה היה ילדה מול מורים, מנסה להסביר ולהתמודד מול כל האמירות של "אם רק היית מגיעה יותר…" ו "אם רק לא היית מחסירה כל כך הרבה…" .
ילדה שאמורה להיות כמו כולן, לומדת, מגיעה, משלימה וחברותית, אבל בגוף שלה יש מלחמה.
ילדה שלא צריכה להתמודד רק עם הכאב, הרופאים והתסכול אלא גם עם מערכת שלמה שבטוחה שההורים שלה לא נותנים לה פשוט מספיק גבולות, שהיא מפונקת.
הכי זכור לי שיעורי ספורט, כמה ששנאתי את שיעורי ספורט, היו ימים שלא הייתי מגיעה רק כי ידעתי שאני אהיה חייבת לעשות תרגילים שיכאיבו לי ושהמורה תסתכל עלי בזלזול אם אני אגיד שאני לא יכולה היום ותגיד ש "די עם התירוצים, תנסי לפחות".
וככה העברתי את היסודי שלי, מחסירה כמעט חצי שבוע ועדיין התלמידה הכי הכי, הכל מאיות ורק לא להראות חולשה או שמשהו קשה, ילדה שבעל כורחה נדרשת להיות "כיפת הברזל" של עצמה מול מערכת שבמקום לעטוף ולהגן עליה מתקיפה.
בכיתה ו' כמעט כל יום הייתי מוצאת את עצמי מבקשת להתקשר להורים שיבואו לאסוף אותי ונעלמת באמצע היום.
בכיתה ז' הייתי יוצאת משיעורים ויושבת מקופלת על המדרגות של הבניין הכי לבד בעולם, סובלת כל כך. והמנהלת עברה ושאלה אותי מה יש? מחזור? כואב לך? ולא ידעתי איך להגיד שלא, שאני מרגישה כאילו מפרקים לי את הגוף ושוברים אותי.
בכיתה ח' היו לי התקפים כל היום וכל הלילה, הייתי מעירה את הבית ואולי את הרחוב כולו בצעקות של כאב וסבל ואז בבוקר מנסה לקום לתפקד רגיל מה שאף פעם לא הייתי מצליחה.
סוף כיתה ח' קרה הנס שלי ששינה את הכל, האבחנה, ההקלה, ההבנה.
ואמרתי להתראות לשנים שבהם אני מתאימה את עצמי למערכת ולא להפך, הלכתי לבחור תיכון שהוא בשבילי, וגמיש ומכיל. ומשם הכל השתנה.
אותם כאבים אומנם אבל כל הצוות יודע, ואני לא צריכה יותר להסביר את עצמי לאף אחד, ולא להצדיק היעדרויות לשום מורה או לקבל הערות לא נעימות מחברים לכיתה.
עוד לפני תחילת שנת הלימודים בבית הספר החדש עשינו שיחה עם הצוות והמחנכת וכבר הם ידעו, הגעתי מההתחלה למקום שלא שופט אותי ושעושה את המיטב בשביל שיהיה לי טוב ונעים.
הם עזרו לי לספר לכיתה שלי, הם דאגו שכל מי שמלמד אותי ידע ויתנהג בהתאם, הם דואגים לי לשיעורים בבית או בזום, הם לא מעירים לי גם אם אני לא מגיעה חודש, רק שואלים מה שלומי ואיך אפשר לחבק ולתמוך, הם הביאו את כל הכיתה לבקר אותי בבית כשלא הגעתי ושלחו המון חיבוקים אחרי הניתוח. וכמה שזה משנה עולמות הגב הזה, אני בוכה פה קצת מאחורי המקלדת אבל התמיכה הזאת שקיבלתי היא כל כך לא מובנת מאליה בשום צורה.
יש עוד כמויות של נערות שסובלות ממורים שלא מבינים ולא מאמינים להן, מחברים שחושבים שהן דרמטיות וסתם מתלוננות כל הזמן וממערכת שפשוט עושה להן את ההתמודדות קשה פי כמה וכמה.
אני זוכה לקחת חלק בעמותה בפרוייקט החינוך הכל כך מבורך וחשוב שבא לדאוג שמשהו פה ישתנה. ההתמודדות מספיק קשה, ואני אפילו עם כל הגב והאבחנה לא מצליחה להוציא בגרות, אז בלי זה? זה כמעט בלתי אפשרי.
בואו נשנה את זה, בואו נגיע לכמה שיותר מורים ובתי ספר ונלמד אותם להכיל, להאמין ולדון לכף זכות.
השינוי כבר קורה ויש לנו פה כוח לשנות את ההתמודדות של אלפי נערות, בואו נשתף ונגיע לכמה שיותר מוסדות חינוך. נעזור לילדות ולנערות שאפילו עוד לא זכו בשם לכאב לקבל את הגב והחיבוק שמגיע להן.
אתן איתי?
