תמר ברנע הייתה בת 27 כשהיא הגיעה לביה"ח רמב"ם עם כאבי מחזור קשים, הקאות ועצירות. לאחר כמה ימים בהם הסתובבה בין רופאים בקופת החולים שפטרו אותה ב"מיגרנה של הבטן" ושאר דברים שאנחנו מכירות, היא מתחילה להקיא כל שעה ולכן מתפנה למיון. ברמב"ם גינקולוג מחליט שאין לה בעיה גינקולוגית ומפנה אותה לכירורג אשר מזהה לה חסימת מעיים ומכניס אותה לחדר ניתוח. בחדר הניתוח מאבחנים אותה, ללא לקיחת ביופסיה (!), בסרטן מפושט ברחם ובשחלות. תוך כדי הניתוח, כשתמר מורדמת, הם אומרים לבעלה שיש לכרות את הרחם והשחלות שלה עקב הגידול הסרטני, ושלא ניתן לחכות. הבעל מאשר להם לעשות זאת, ותמר בת ה-27 מתעוררת ללא רחם ושחלות. באותו לילה עושים ביופסיה לאיברים שנכרתו, ומוצאים שהגידול לא היה סרטני. הוא היה אנדומטריוזיס.
תמר נאלצת לקחת טיפול הורמונלי מבוסס אסטרוגן כיוון שהיא נכנסת לגיל המעבר בגיל 27. בגיל 32 היא הולכת לעולמה מסרטן השד, שהתפתח ככל הנראה על רקע הטיפול ההורמונלי האגרסיבי.
הרופאים שכרתו את הרחם והשחלות שלה שלא לצורך קיבלו אך ורק השעיית רישיון לחודשיים (!) לאחר דיון משפטי שנסחב לאורך תשע שנים (!!!).
כשקראתי את הסיפור הזה לא הפסקתי לבכות. זה טילטל אותי ברמה שאני לא יכולה להסביר. אחות שלנו, מישהי כמוני וכמוכן, הגיעה למיון עם התקף אנדו הכי טיפוסי שאפשר ומצאה את עצמה בבוקר ללא רחם ושחלות ללא הסכמתה, מה שהוביל בסוף למותה כמה שנים לאחר מכן עקב ההשלכות.
זו הפעם הראשונה ששמעתי על חולת אנדו שחוותה רשלנות רפואית כלכך בוטה, הרסנית וקטלנית.
הסיפור הזה נחשב לאחד ממקרי הרשלנות הרפואית הכי חמורים שקרו במדינת ישראל. וזה כלכך לא מפתיע שאחד ממקרי הרשלנות החמורים ביותר בתולדות המדינה קשור באנדומטריוזיס.
אחרי שקראתי את כל זה המילים של האחיינית של תמר הדהדו בי שוב ושוב. אם הייתה מודעות כזו לפני 20 שנה, היא הייתה בחיים היום, יושבת ליד האחיינית שלה בכנס, מאובחנת, מטופלת וממשיכה ללמוד ולצמוח.
אבל זה לא קרה לה. כל מה שנותר לנו, אחיות האנדו של שנת 2020, זה לדאוג ששום דבר כזה לא יקרה לאף אחות שלנו יותר לעולם.
לזכרה של תמר ברנע מסד ז"ל
נכתב ע"י ניצן ברנשטיין, מרץ 2020