לקריאת הכתבה >>>

לפני כמה ימים לוסטיג פרסמה פוסט בדף הפייסבוק שלה, בו היא מתארת את האבחנה שהגיעה סוף סוף, באיחור של עשרות שנים:

"'מעולם לא היתה לך דלקת בשתן', הרופא אומר לי. 'לא צמחו חיידקים באף תרבית שלך. אפילו לא פעם אחת'. אז כל השנים האלה, אני אומרת לו, כל הזמן הזה, כל התרופות האלה…'אנדומטריוזיס בשלפוחית. המופע הכי קלאסי שלו'. אמרתי לו שבא לי לבכות, הוא לא הבין למה. מגיל 16, אמרתי לו. 16. אני בת 42. כמעט 43.'
עכשיו את יודעת, את מטופלת'".

בלתי נתפס (ויחד עם זאת כה מוכר) לראות שוב ושוב איך כה רבות מאיתנו מאובחנות באיחור של עשרות (!) שנים (!), עם התסמינים הכי קלאסיים שיש, ולעיתים למרות נגישות עצומה לידע ולמשאבים.

אם לדפנה לוסטיג לקח עשרות שנים לקבל אבחנה, אם לשירלי בוגנים לקחו עשר שנים של טיפולי פוריות כדי לגלות את הסיבה לאי הפריון שלה, אם שני כהן אובחנה באיחור של שנים – איזה סיכוי יש לנשים כמונו וכמוכן? ואיזה סיכוי יש לאישה עם מוגבלות, מחסום שפתי או חוסר נגישות לידע?

אנחנו פה, פועלות מדי יום כדי למנוע את האיחור הבא. שכדי שכולן, כל אחת ואחת, מכל דת, מצב כלכלי, מגדר או צבע, ידעו שלכאב שלהן יש שם. בזמן.

תודה דפנה שהשתמשת בקול ובבמה שלך כדי לעזור לנו במשימת חיינו. רק ביחד נוכל ליצור שינוי אמיתי, מודעות אמיתית, מהפכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *